מאת: האנה נידהל

וירג'יניה, יולי 1995

ב-1969 היו לאמה אולה נידהל ואשתו האנה לתלמידיו המערביים הראשונים של גְיַיאלְוָוה קרמאפה ה-16, רַאנְגְג'וּנְג רִיגְפֶּה דוֹרְגֶ'ה – אחד היוגים הדגולים של המאה הזו וראש מסורת הקאג'יו של ה בודהיזם הטיבטי. לקרמאפה היתה השפעה עמוקה על חייהם, והוא ביקש מהאנה ואולה להביא את ה בודהיזם למערב. במשך 22 השנים האחרונות (בזמן קיום הראיון) הם נוסעים ללא הפסק, מלמדים ומקימים מרכזי מדיטציה ברחבי העולם.

האנה נידהל היא מתרגמת ומפרשת מבוקשת מאוד של הפילוסופיה הבודהיסטית הטיבטית. היא מחלקת את זמנה בין תרגום עבור הלאמות, המלמדים בקיבי שבניו-דלהי, הודו, השתתפות בפרויקטים שונים של תרגום טקסטים בודהיסטיים, ארגון לוחות הזמנים והביקורים של הרינפוצ'ים החשובים בשושלת, ומסעות ברחבי העולם עם לאמה אולה.

כיצד קרה שבילית זמן כה רב באסיה?

לראשונה נסענו אולה ואני לאסיה בשנות השישים. התחברנו לבודהיזם ושהינו שם כמה שנים. לא היה אז בודהיזם טיבטי במערב, והקשר למזרח היה אפוא עדיין חשוב מאוד. תפקידי היה תרגום עבור הלאמות הטיבטיים ועזרה בארגון לוח הזמנים שלהם. במשך שנים רבות גם ארגנו אולה ואני אחת לשנה או שנתיים מסעות "עלייה לרגל" למזרח, שבהם השתתפו כ-100 איש בכל פעם. כך נוצר קשר רב ביני לבין אסיה. במשך חמש השנים האחרונות שימשתי כמתורגמנית עבור מורים טיבטיים בקיבי (המכללה הבודהיסטית הבינלאומית על-שם קרמאפה) שבניו-דלהי.

עבור אנשים, המתחילים לצעוד בנתיב הבודהיסטי כיום, המצב שונה למדי. הם יכולים להפוך לבודהיסטים, ללמוד ולתרגל הכול בארצם שלהם. ייתכן ויועיל להתפתחותם ביקור במקומות הנושאים ברכה מיוחדת, כמו בודגאיה – מקום הארתו של ה בודהה; אולם אין צורך לנסוע ולחיות במזרח. אני עצמי נוסעת כשיש עבורי עבודה לעשות שם.

כיצד למדת טיבטית?

כשפגשנו, אולה ואני, ב בודהיזם בשנות השישים המאוחרות, מעטים היו הטקסטים שתורגמו, ומעט מורים דיברו אנגלית. לכן נאלצנו ללמוד טיבטית בעצמנו. אני התחלתי ללמוד את הא"ב מפי טַרָאבּ טוּלְקוּ באוניברסיטת דנמרק. לאחר מכן, כששהינו בהודו בהימליה ותרגלנו, נאלצנו לתרגם את כל תוכני ה מדיטציה בעצמנו. כשעשינו את תרגולי הניונדרו, התחלנו בתוכן ההשתטחויות. נעזרתי במילון לגבי כל מילה כמעט, ולאט-לאט תרגמתי את התוכן. כך היה גם עם תרגולי הניונדרו האחרים.

באותה תקופה היינו במעין תנאים של ריטריט (התבודדות). לא דיברנו אפוא הרבה עם אנשים, וכך לא הזדמן לנו לתרגל טיבטית מדוברת. על-מנת לתרגלה היה עלינו לשהות במחנות הפליטים הטיבטיים, שם איש לא דיבר אנגלית.

אחר-כך הזמנו את הלאמות לאירופה, אך לא היה איש שיתרגם את דבריהם. כך נאלצתי ללמוד עוד יותר טיבטית. היה זה תהליך טבעי, והתרגום הפך לחלק מתפקידי, שעה שאולה נכנס לפעילות ההוראה. הוא מורה מלידה – ולא מתרגם מלידה (האנה צוחקת). אם היה עליו לתרגם, הוא היה נותן לימוד משלו (עדיין צוחקת). המצב כפי שהוא משביע אפוא רצון.

שוב: כיום המצב שונה מאוד. כעת, רבים מן הלימודים והטקסטים מתורגמים, ומתרגמים רבים זמינים. אפשר אפוא לתרגל בודהיזם טיבטי בקלות בלא לדעת טיבטית.

כיצד ומתי החלטת לוותר על רעיון המשפחה המסורתי? האם קרה הדבר בתחילת נישואייך?

כשנסענו, אולה ואני, בירח-הדבש שלנו לאסיה ופגשנו ב בודהיזם, שהינו שם כמה שנים כדי ללמוד ולתרגל את הלימודים הבודהיסטיים (דהרמה) באינטנסיביות. מאוחר יותר קיבלנו את התפקיד לעבוד עבור ה דהרמה במשרה מלאה. הוד-קדושתו קרמאפה ה-16 ציין בדיוק רב את אשר רצה מאתנו – שנשוב לאירופה ונעבוד עבור ה דהרמה. באותו זמן לא היה אפשר לשלב בין עבודה זו לבין חיי משפחה, והיה עלי לבחור; אבל הבחירה היתה קלה: יש מספיק ילדים בעולם, ומה שעשינו אותו זמן היה חשוב יותר מהבאת ילדים משלנו לעולם. כיום המצב הוא שונה, וכדי להיות בודהיסט אין צורך לשנות את אורח החיים, כפי שעשינו אנו.

אתם, את ואולה, הבאתם למעשה את ה בודהיזם הטיבטי לאירופה.

זה היה באחריותנו, מאחר שבאותו זמן לא היה ה בודהיזם הטיבטי זמין באירופה. התפתחותנו לא היתה טיפוסית, אלא פעילות מסוימת בזמן מסוים.

כיצד שומרת את על איזון, כשאנשים כה רבים תובעים מזמנך, וכל פעולה שלך נצפית ונחשבת על-ידיהם כבעלת-משמעות?

תביעת זמן מזמנו של אדם – אין פה כל רע, ולמעשה אין בכך בעיה גדולה. לגבי האנשים, העוקבים אחר כל תנועה שלי – זוהי תופעה כללית יותר. במערב אנו נוטים להתנהג באופן מלאכותי ופנאטי ביחס למורים שלנו. אנו מביטים במורה ונותנים משמעות מיוחדת לכל מילה שהוא הוגה ולכל תנועה שלו. באירופה נטייה זו נפוצה; אינני יודעת כיצד המצב בארצות-הברית. עלינו לנסות להיות יותר טבעיים כלפי מורים, כלפי רינפוצ'ים. מסירותנו יכולה להישמר באופן פנימי – ואין צורך להפגינה כלפי חוץ באופן קיצוני. אין צורך להיות קרוב פיזית למורה, או להתבונן בו כל הזמן. אם קיימים בנו אמון או מסירות, אין הם חייבים להיות מופגנים כלפי חוץ. חשוב שכבודהיסטים נשים יותר דגש בטיב הרשמים שאנו יוצרים בעולם החיצוני, מאחר שאנשים כבר חווים מספיק קשיים בנסיונם להבין מהו בודהיזם, ואין אנו רוצים שיבלבלו אותנו עם הכתות הרבות הצצות כיום.

כיצד שומרת את על איזון, כשאת חיה בצלם של גברים כה בעלי-עוצמה כאולה ושַמָאר רינפוצ'ה?

אין בעיה! (היא צוחקת) אין לי שאיפות כאלה. אינני רואה את עצמי בצלו של איש. אני רק עצמי.

מהם שלבי ההתפתחות, שהבחנת בתוכך בתרגלך בודהיזם במהלך 25 השנים האחרונות?

מהרגע שבו פגשתי לראשונה בלימודי בודהיזם טהורים, הרגשתי מעין התגלות. מאז ילדותי תמיד היו בראשי שאלות רבות: תהיתי לגבי משמעות הקיום ודברים מעין זה. דנמרק היא מדינה נוצרית, אך לא דתית במיוחד, והנצרות שפגשתי שם לא נתנה לי את התשובות שחיפשתי. לא יכולתי לקבל את התפיסה של אל בורא אחד, את ההנחה שאם לא מאמינים באלוהים – ארורים לנצח או שאבודים. מעולם לא היה כיוון זה הגיוני עבורי. גיליתי גם עניין לגבי מה קורה ל תודעה כשמתים. תהיתי רבות לגבי דברים אלה כשהייתי צעירה ביותר.

מאוחר יותר, בהתבגרותי, עסקתי בפעילויות שגרתיות מרובות (צוחקת), דעתי הוסחה ולא הרהרתי כה רבות בשאלות אלו. לאחר מכן פגשתי באולה, והתחלנו לצרוך סמי הזיה. עבורי היה בכך המשך החיפוש אחרי התשובות, ובמיוחד ניסיון לחקור את ה תודעה; אך להוציא ניתוצן של כמה תפיסות קשיחות לגבי היות העולם מוצק ואמיתי, וכך קבלת תחושת הטעם של טבעם האשלייתי של הדברים – לא ענו גם הסמים על שאלותיי. הבעיה אתם היתה שאדם נאחז בחוויות כאילו אמיתיות הן, והדבר אף גרוע יותר וקשה יותר לטיהור.

הלימודים הבודהיסטיים הישירים הראשונים שקראתי ב-1968 היו בספר הנקרא יוגה טיבטית והדוקטרינות הסודיות. בתחילת הספר היו טקסטים מאת גמפופה; מחרוזת האבנים היקרות, שתורגמו על-ידי אוונס-ונץ. זהו אוסף לימודים המוצג במקבצי עצות, המתחילות ברמה היחסית הרגילה, והלוקחות אותנו הלאה ללימודים המוחלטים. האוסף סיפק תשובות לגבי כל אותם דברים שעליהם תהיתי. היתה זו התנסות חזקה מאוד עבורי, כאילו שבתי הביתה.

לאחר מכן פגשנו את המורה שלנו, קרמאפה, והתחלנו לתרגל. מאז היה זה תהליך של ניסיון להפנים את הלימודים ככל האפשר. מדהים עד כמה הלימודים נרחבים ומעמיקים, אין להם סוף. כל הדרכה ותרגול שניתנו לי אישרו את אמיתותם של לימודי ה בודהה (דהרמה), והכניסו אותי עמוק יותר לתוך ההבנה. בהרגישי עד כמה עזרה לי ה דהרמה, ובראותי עד כמה מרובה התועלת הטמונה בה גם עבור אנשים אחרים, אני חשה הכרת-תודה כבירה בהיותי מסוגלת להשתמש בחיי באופן שאני עושה.

האם אי-פעם הטלת ספק או התייאשת מהדהרמה?

לא. אם מתרחש משהו מאכזב או בלתי נעים, הוא רק מאשר את מה שהלימודים גורסים לגבי הארעיות ותכונת ההשתנות של כל המותנה. כילדה היו לי חיים קלים – שאולי לא תמיד כה מועילים בהתמודדות עם קשיים; אך עם זאת הם עזרו לי לפתח יציבות פנימית מסוימת, וזו הועילה לי בעבודתי מאוחר יותר.

כיצד אפשר להחזיק בראייה טהורה ולא להיות תמימים?

בכך עוזרת לנו ה דהרמה. אם איננו יודעים את ה דהרמה, אנו נוטים לחיות באשליה לא מציאותית מסוימת, וחושבים שהדברים הם מה שבעצם אינם. אנחנו מייחסים להם קיום קבוע, אשר לא קיים בהם. אנחנו יכולים לחשוב שמשהו הוא נהדר – ולפתע אין זה נהדר עוד; או שאנחנו רואים פגמים, מתחילים לשפוט ולחשוב שהכול נורא, שאין פיתרון, ואנו רוצים להתאבד או לעשות משהו דומה. אני יכולה להבין כיצד אנשים יכולים להגיע לידי ייאוש אם אין הם מכירים את ה דהרמה. אלה המתבוננים בעולם בלא לראות את התמונה הכוללת עלולים להיבהל ממה שהם רואים; אך ברגע שמכירים את ה דהרמה, אין המצב כה נורא. אנו יכולים לראות את הפוטנציאל באנשים ולקבל את נקודת הראייה הנכונה. אפילו כשיש מלחמות ואסונות אנו יודעים – לפחות באופן תיאורטי – שהדברים אינם כאלה באמת, וזוהי רק שאלה של הבנה על-ידי כולם לגבי טבעם האמיתי של הדברים כדי שסבל זה ייפסק. אם פוגשים אנו באנשים שמתנהגים באופן מוזר, לא ניפגע מכך באופן אישי, אלא נחשוב כיצד יכולים אנו לייעץ להם, והעניין כבר לא יהיה אישי. כך עוזרת לנו ה דהרמה. להחזיק בהשקפה טהורה, משמע לראות את מהותם של הדברים.

מה לגבי המצב, שבו אנשים הקרובים אליך פונים נגדך?

הלימודים טוענים שאנו יכולים להבין ארעיות בראותנו כיצד חברים הופכים לאויבים, ואויבים – לחברים. והם צודקים. נכון שעצוב כשחבר טוב פונה נגדנו, כי אז משהו נהרס, אך זאת לא קרה לי הרבה, כפי שקרה לאולה. בגלל תפקידו ונוכחותו הדומיננטית הוא נמצא יותר במצבים בהם אנשים מעריצים או שונאים אותו. יש אנשים האוהבים לראותו כאליל שלהם ומנסים לחקותו; ולפעמים אלו בדיוק אותם אנשים, הפונים נגדו כתוצאה מגאווה או קנאה והופכים אותו לשטן. אולה אינו לוקח זאת אישית. חבל שזה קורה, אך אנו לומדים מכך רבות. ניתן ללמוד רבות על מנטליות האנשים ועל הגישות השונות העשויות להיות אצלם. אנו לומדים כיצד להתמודד טוב יותר עם מצבים, איך להתייחס לאנשים, ואיך למנוע הישנותם של מצבים כאלה. ניתן לראות נטיות מסוימות באנשים ולהיות זהירים יותר לגבי טיב היחסים המכוננים עמם – לתועלתם-הם.

האם יש לך תוכניות כלשהן לכתיבת ספר?

קיבלתי הצעות שונות בעניין זה. הצעה אחת היתה לכתוב ספר על התנסויות דהרמה, ואחרת – על היות אשה ב בודהיזם. ספרים מעין אלה עשויים להועיל, אך זו שאלה של זמן, אכן כתיבת ספר גוזלת זמן. אולה טוב יותר בניצולה של כל שנייה פנויה – הוא יכול לכתוב ספרים בו-זמנית עם פעילותו האחרת. אני לא יכולה לעשות זאת, ואבדוק מה כן יהיה אפשרי.

התוכלי לספר על תפקידה המיוחד של האשה בדהרמה?

תרגול ה בודהיזם, הוא עניין פרטי מאוד ואין חשיבות כה רבה להיותו של המתרגל גבר או אשה. לכל פרט יש היכולת והתנאים שלו (או שלה), פנימיים וחיצוניים כאחת. במערב איני רואה הבדל כה גדול בין גבר לאשה, אך בתרבויות המזרח קיים הבדל גדול בתפקידיהם. בשיטות הבודהיסטיות לא קיים הבדל כה רב, ופשוט צריכים להשתמש בהן. באופן כללי קשה יותר לאשה להמס היקשרות, וייתכן שהגברים צריכים לעבוד יותר על התוקפנות, אך כל מקרה לגופו. כולנו בני-אדם, לרובנו שילובים של רגשות מפריעים, ואין הבדל כה גדול אפוא בין גבר לאשה כשהדבר מגיע לתרגול ה דהרמה.

משהייתך בקרבת מורים ובתרגמך במשך שנים כה רבות את מחזיקה בידע ובחוכמה כה רבים. מדוע אינך מלמדת בתכיפות רבה יותר?

יש לי זמן מועט מאוד, ואני כבר מעורבת בסוגי פעילויות רבים ושונים. ברגע שמתחילים בדבר מסוים, יש לבצעו כראוי. אינני מתנגדת ללמד, אך כשאני עם אולה, טבעי יותר שילמד הוא. כשאני לא אתו, אני בעיקר מארגנת ומתרגמת עבור הלאמות הטיבטים. איכשהו הוראה אינה עדיין חלק מפעילותי. קרמאפה גם ציין באופן ברור את חשיבות העבודה יחדיו של אולה ושלי. לכן אילו היתה לי תוכנית הוראה עצמאית בנוסף לכול הפעילויות האחרות, היה הזמן המועט ממילא, שבו אנו מבלים יחדיו, מצטמצם לאפס.

לכל מורה סגנון שונה. עניין זה עלול להקשות, מאחר שאנו נוטים להעדיף סגנון של אחד ולשלול את של האחרים.

הבלבול העלול להיווצר אצלנו, מקורו בחוסר ההבחנה בין סוגי המורים השונים ובחושבנו שכל מורה חייב להיות רינפוצ'ה או מישהו ידוע היטב, לפני שאנו טורחים להקשיב ללימודיו. המורה העיקרי שלנו יהיה באופן טבעי אותו אדם אשר ימצא חן בעינינו, ואשר בו נוכל לתת אמון. מבחינה פסיכולוגית טבעי יהיה ללמוד טוב יותר ולהיות קשוב יותר, אם יש למורה סגנון המוכר לנו; אך נראה שאיננו מבינים תמיד שאנו צריכים ללמוד את הלימודים הבסיסיים, כדי להבין ולתרגל את הדרך בצורה נכונה. לשם כך אנו יכולים להאזין למורים, שאינם בהכרח מוארים או כריזמטיים במיוחד. במקרים כאלה העיקר הוא שהמורה יודע על מה הוא מדבר. אם נתמקד יותר בדהרמה מאשר באדם המלמד אותה, גם נגן על עצמנו נגד תמרון רוחני – פעולה טובה עבור כולם.